Ratings70
Average rating3.9
זה ספר ארוך, חפרני לעתים, ובעיקר מאוד חינני.
קורין מחפש את אחיו, שנעלם בתוך מגדל קסום בן אינספור קומות המלאות במפלצות, מלכודות, רעלים, בריכות לבה ושאר דברים משובבי לב. מי שמצליח לצאת לטיול במגדל ולשרוד לספר על כך, זוכה גם ביכולות כישוף ובכרטיס כיוון אחד לבית הספר לקוסמים. רק שאחיו של קורין מעולם לא חזר, ועכשיו קורין בעצמו נשלח אל תוך המגדל. הוא רוצה להשיג לעצמו כוח קסום, במטרה מתישהו, ביום מן הימים, להצליח להעפיל לקומות העליונות של המגדל ולהחזיר את אחיו האובד לחיים.
אם זה נשמע קצת כמו משחק מחשב, זה משום שזה ספר שנקרא בדיוק כך. לדמויות יש מקצועות, יכולות, כישורים שונים ואפילו דרגה. הן אשכרה יודעות מתי הן עולות בדרגה! הן יכולות לבדוק כמה מאנה יש להן, ואיפה! יש חפצים קסומים, ושיקויים, והסברים מורכבים על כישופים, ובעיקר מערכת קסם כה מפורטת שתגרום אפילו לברנדון סנדרסון לנוד בראשו בבלבול. זה די מגניב וניכר שהושקעה בכך מחשבה רבה, אבל זה גם מביא למצבים שבהם לפתע נחשפת מול קורין עובדה בסיסית על העולם שפשוט אין סיכוי שהוא לא ידע קודם, אלא אם הוא חי מתחת לאבן (הוא לא). ובעיקר זה מביא לחפרנות מתישה לעתים - המון עובדות, המון פרטים, וקורין, נשמה סקרנית וחקרנית שכמותו, מגיב להכל כאילו זה הדבר הכי חשוב שהוא אי פעם שמע, אז הכל נראה חשוב גם אם מדובר בפרטים שלא קשורים לעלילה בשום צורה שהיא. אם רק הייתי מקבלת שקל על כל פרויקט מחקר שקורין מסמן לעצמו עקב אינפודאמפ רנדומלי, כבר היה לי מספיק כסף למשלוח האוכל ההודי מוולט שהתקמצנתי עליו אתמול ואני עדיין מרירה בקשר לכך.
אבל מה שמציל את הספר מטרחנות מבלתי נלאית זה פשוט כמה שהוא מקסים. יש בו מן ההארי פוטריות, ואולי עזר שהקשבתי לו תוך כדי ניקוי כלים אחרי משלוחי וולט שלא התקמצנתי עליהם ושטיפת הבית. יש לו קצב רגוע, לא ממהר לשום מקום. קורין הולך לשיעורים, לומד דברים, חוקר חפצים קסומים, מסתחבק עם מוכרים בחנות, מתקשקש עם חבריו בחדר האוכל. נחמד פשוט להתלוות אליו מבלי לצפות שמשהו גדול או מסעיר יקרה.
ומעבר לזה - הדמויות. הן פשוט חינניות. קורין הפציפיסט עם המוח ההיפראקטיבי והדדי-אישיוז, והכתיבה שלו כדמות א-מינית שהיתה פשוט יפה וטבעית. חצי האחות שלו סרה, מלאת ביטחון ומגניבה. ג'ין, איש המיסתורין העטוף באניגמה. מריסה, ופטריק, והפרופסורים המוצלחים והפורפסורים הנכלוליים, והחביב עליי, דרק הדושבאג השחצן (or is he?). אני לא יכולה לחשוב על דמות אחת שלא חיבבתי, ואולי זה היה בעוכריו של הספר, כי הדמויות נשארו lovable גם כשהן עשו מעשים שהם.. הרבה פחות. אבל עדיין, רציתי ללוות אותן ולראות מה קורה איתן, אפילו כשזה היה כרוך בללוות אותן להרצאה של חצי שעה על סוגי מאנה שונים. וחמישה פרויקטים שונים של קורין שלא רלוונטיים לשום דבר. כי זה פשוט עדיין היה כה, כה חינני.
בקיצור, ספר מושלם לעבודות הבית, ואני ללא ספק אקרא את ההמשך ברגע שתהיה לי מספיק מאנה לחפירות.