Ratings25
Average rating3.6
שנות השבעים. כולם עם פרחים בשיערם הארוך, לובשים מעילי קורדרוי סגולים וחצאיות מתנופפות. חברי להקת פולק-רוק בריטית נשלחים להתבודד באחוזה מתפוררת ושכוחת אל על מנת שיוכלו להקדיש את כל מרצם להקלטת האלבום הבא שלהם. האם זה יסתיים בטוב? אתם הרי כבר יודעים שלא, ועתה, ארבעים שנים אחרי, חברי הלהקה ששרדו מספרים את הגרסה שלהם לאירועי הקיץ ההוא.
על פניו זה ספר מושלם עבורי עם כל המרכיבים שאני אוהבת: מוזיקה, צעירים בריטים מתוסבכים ובית (אולי) רדוף רוחות. ובאמת יש בו הרבה דברים מעולים - הוא כתוב טוב ונקרא מהר, רוב הדמויות מלאות באופי ומובחנות היטב זו מזו, מה שלא קל בספרים קצרים עם קאסט כה רחב של דמויות. הכתיבה מציירת תמונות יפות ועשירות של האחוזה העתיקה, הטבע האנגלי הפרוע וקומונת המוזיקאים ההיפים, ויש המון אזכורים נחמדים למוזיקה של התקופה (אפילו מצאתי פלייליסט בספוטיפיי לחוויית קריאה מלאה). האודיובוק הוא בכלל תענוג, כי כל דמות זוכה למקריא משלה (ורובם מעולים), כך שממש מרגישים כאילו מקשיבים לדוקומנטרי אודות להקה אמיתית, אלבום אמיתי, מקרה מסתורין אמיתי. לא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה רציתי לגגל איזשהו שיר שלהם או את עטיפת האלבום, לפני שנזכרתי שהם בכלל לא קיימים.
אבל למרות הכל, היתה לי תחושה שמשהו חסר שם. אולי זה קשור לסימני השאלה הרבים שנותרים בסוף. עמימות היא לא דבר רע, אבל בספר יש תחושה שהאירועים חסרי קונטקסט, שאין לנו מספיק מידע. היה עוזר לקבל עוד קצת היסטוריה, עוד קצת אירועים מוזרים, כדי שנוכל לבנות איזושהי תיאוריה, לפחות ראשונית, על מה שקרה שם. הפריע לי גם שג'וליאן, זמר הלהקה שנעלם, היה אמור להיות המוקד האמנותי והרגשי של הלהקה, אך למעשה הוא הדמות הכי חסרת אופי וזו שאנחנו יודעים עליה הכי פחות. לא רק שאין לו נקודת מבט בספר, אלא שגם בנקודות מבט של האחרים הוא בקושי מדבר. מי הוא? מה הוא עושה שם? ולמה שיהיה לי אכפת ממה שקרה לו? הרי הוא היה הדמות בספר שהיה לי הכי פחות אכפת ממנה.
והבעיה העיקרית של הספר קשורה דווקא לייחוד שלו - המבנה הדוקומנטרי. הוא מעניין ועוזר להישאב לספר, אבל מצד שני קשה מאוד להרגיש חרדה ומתח כשאנחנו כבר יודעים איך הכל נגמר. עוד מהשעה הראשונה של ההאזנה אנחנו מבינים פחות או יותר מה היתה השתלשלות האירועים, וכל מה שנותר זה לשמוע איך הסיפור נפרש ומה היו הפרטים הקטנים של ההתרחשויות. ההאזנה לספר הזכירה לי את אחד הפודקאסטים האהובים עליי, De dödas röster, שאני לא יכולה להמליץ עליו לאף אחד כי הוא בשוודית, אבל הוא נכתב על ידי שרה ב. אלפגרן שאחראית לסדרת “המעגל” שכן תורגמה לעברית. בקיצור, העלילה מספרת על נערה שנרצחה עשרים שנה לפני כן, ועתה חברתה הטובה פותחת פודקאסט שבו היא מספרת על המקרה ומראיינת את כל קבוצת החברים שלה מאז. מה שהופך את הפורמט הזה לכל כך אפקטיבי הוא שבמהלך הקלטת הפודקאסט היא מצליחה לחשוף אינפורמציה חדשה שמשנה לגמרי את כל תמונת המקרה. שום דבר כזה לא קורה בספר הזה: הסיפור שמסופר בתקציר הכריכה זה בדיוק הסיפור שתקבלו, לא פחות ולא יותר. אין פה טוויסטים או כיוונים עלילתיים חדשים. מדובר יותר צביעה יפה ומלאת גוונים בתוך קווי מתאר שהוכנו מראש.
ולמרות הכל, סוף הספר כולל את אחת הסצינות הכי קריפיות ומפחידות שקראתי מזה זמן רב, ואני מודה שהיה לי קשה להירדם לאחר מכן. אז אולי רק בשביל זה, שווה לקרוא אותו.